מבצעי הזול מביניהם

זה לא סוד שכדי למשוך צרכנים ולעודד מכירות עסקים רבים מנהיגים מבצעי מכירות.

סוג אחד מבין המבצעים השונים, הוא מבצע החל על הזול מבין המוצרים המשתתפים במבצע.

מבצע מכירות מסוג זה, הנחשב לנפוץ ומקובל, מונהג על ידי עסקים בגרסאות שונות, כדוגמת "אחד פלוס אחד", "מוצר שני בחצי מחיר", "מוצר שלישי חינם", "שניים פלוס אחד" וכיוצ"ב.

כאמור, המשותף לכל אותם מבצעים זה שבתנאי המבצע מצוין כי ההטבה תינתן על המוצר "הזול מביניהם".

פעמים רבות מבצעים מהסוג הנ"ל קובעים תנאי סף. למשל, מבצע "שניים פלוס אחד מתנה, על הזול מביניהם". אין חולק כי אם הצרכן לא עמד בתנאי הסף להחלת המבצע, קרי לא רכש לפחות שניים מהמוצרים המשתתפים במבצע -המבצע לא יחול.

אולם, מה הדין במצב ההפוך, כאשר הצרכן רכש כמות מוצרים גדולה יותר מהכמות הנדרשת להחלת המבצע?

ייאמר מיד: לאחרונה בית המשפט העליון קבע כי עקרון תום הלב בקיום חוזים מחייב את העוסק לנקוט בשיטת צירוף של מוצרים, באופן שההנחה שתינתן ללקוח תהייה ההנחה המקסימלית האפשרית.

נמחיש באמצעות דוגמה:

בחנות מסוימת מונהג מבצע אחד פלוס אחד מתנה, על הזול מביניהם.

דני החליט לרכוש 3 מוצרים מהמוצרים המשתתפים במבצע.

עלות המוצר הראשון היא 10 ₪

עלות המוצר השני היא 20 ₪

ועלות המוצר השלישי היא 30 ₪.

איזה מוצר דני יקבל במתנה? את המוצר הראשון שעלותו 10 ₪ או את המוצר השני שעלותו 20 ₪?

לא יכול להיות ספק, כי אם דני יכול היה לבחור, דני היה בוחר לקבל במתנה את המוצר השני שעלותו 20 ₪.

מצד שני, אם לעסק הייתה ניתנת זכות הבחירה, הוא היה בוחר לתת במתנה את המוצר הראשון שעלותו 10 ₪, שכן ככלל הוא פועל למיקסום רווחיו.

כאמור, על פי פסיקת בית המשפט העליון, כאשר הצרכן רוכש יותר מאשר הכמות המינימלית הנדרשת לשם החלת המבצע, ההנחה שתינתן ללקוח תהייה ההנחה המקסימלית האפשרית.

בענייננו, ההנחה המקסימלית האפשרית היא שבעבור שלושת המוצרים דני ישלם סך של 40 ₪ (30 ₪ בגין המוצר השלישי ו-10 ₪ נוספים בגין המוצר הראשון; את המוצר השני דני יקבל במתנה).

יובהר, כי ככל שהצרכן היה מפצל את עגלת הקניות שלו לשתי עגלות נפרדות, לא יכול להיות ספק שהוא היה בוחר בצירוף המוצרים אשר יקנו לו את ההטבה המקסימלית ביותר. החידוש בפסק הדין הוא שכאשר הצרכן לא הפעיל את זכות הבחירה שלו כדי ליהנות מההטבה המקסימלית, על העוסק לעשות כן במקומו, שכן הצרכן הטיפוסי סובל מחולשות שונות המונעות ממנו לפעול למען מקסום תועלתו. חובה כאמור מוטלת על העוסק מכוח חובת תום הלב בקיום חוזים, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

קביעה זאת של בית המשפט העליון לא מתייחסת רק למצב הדברים הספציפי המתקיים בעניינו, אלא היא חלה גם במצבים צרכניים דומים. המאפיינים לכל אותם המצבים הם:

1. הכוח לבחור בין מספר חלופות נתון מלכתחילה לצרכן;

2. הלקוח לא עשה שימוש בכוח זה, והוא עובר לעוסק;

3. העוסק יודע בוודאות מה הייתה בחירתו של הצרכן לו היה נותן דעתו לעניין;

4. אין הצדקה עסקית הנעוצה בתכלית ההסדר הצרכני להורות אחרת.

בהתקיים כל אלה, יש להעניק לצרכן את ההטבה המקסימלית עבורו.

לפני סיום יצוין כי בפסיקה הובעה העמדה כי ייתכן ש"שתיקתו" של העוסק לעניין שיטת צירוף המוצרים, עולה כדי הטעייה על דרך של מחדל.

אין באמור לעיל כדי להוות יעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. הכתוב לעיל מהווה תיאור כללי בלבד ובלתי מחייב. בכל מקרה יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

כל הזכויות שמורות - מאור רומנו, משרד עורכי דין.